"טיולים סיורים מודרכים ברובע היהודי".
"מדריך טיולים וסיורים ברובע היהודי בין אתרי הרובע".
"יום גיבוש צוותי ברובע היהודי של ירושלים משער יפו למרכז הרובע היהודי".
אתרים לביקור ברובע היהודי של ירושלים:
"סיור בקרדו היהודי" ובו אתרי משנה רבים כמו: "פסיפס מידבא", ציור הקיר הגדול המדמה את "הקרדו של בית שני", חנויות של פעם והיום ועוד. סיור מודרך במרכז הרובע היהודי, ביקור ותפילה בבית כנסת החורבה, ביקור בבית הכנסת "תפארת ישראל" הדומה "לבית הכנסת בברעם," החומה מימי בית ראשון, מוזיאון בית ראשון של יד בן צבי, כיכר בתי מחסה ובתי מחסה שתרמה משפחת רוטשילד, "מכון המקדש" ללימודי בית המקדש, "ארבעת בתע הכנסת הספרדיים", בית פלוגות הכותל, "הבית השרוף" בית קתרוס, מוזיאון דווידסון לבית שני וגם יותר הלאה, סיור ברחבת הכותל המערבי.
"קרדו" בלטינית הוא "לב", ורחוב הקרדו הוא לב העיר – ציר מסחר ותנועה מרכזי, שהתבסס על מודל קבוע שאותו שיכפלו המתכננים הרומאים בערים ובמחנות צבא, בעיקר במזרח התיכון. ניתן למצוא אותו בערים רומיות בצפון אפריקה, בסוריה ובירדן, ובישראל הוא נמצא בשרידי הערים קיסריה ואנטיפטריס (תל אפק, הסמוכה לפתח תקווה)היום נוטים לפרש את "הקרדו" כקו ישר המסמל את מקכז העיר. מכל מקום, בחפירות ברובע התגלה רחוב עמודים רחב ומרוצף בלוחות אבן, שרוחבו הכולל 22.5 מטר (רק חלק ממנו נחשף). במרכז הרחוב יש מעבר פתוח בחלקו לשמיים שרוחבו 12.5 מטרים, ומשני צידיו שורת חנויות שבחזיתן הוקם גג רעפים להגנה מפני גשם וקרינת השמש, שנתמך בשורת עמודי אבן שהתנשאו לגובה חמישה מטרים. כל העמודים שנחשפו היו שבורים, למעט עמוד אחד שנותר שלם והתגלה ממש מתחת ליסודות בית הכנסת "צמח צדק" שבקצה הדרומי של הקרדו – ראשיתו של הרחוב בשער שכם, שנקרא אז "שער סטפנוס", שם הציבו הרומאים עמוד שעליו הותקן פסל הקיסר. מנקודה זו יצאו שני רחובות ראשיים שחצו את העיר: אחד לאורך הר הבית, שנקרא היה "קרדו ולנטיס" והיום נקרא רחוב הגיא; והשני לכיוון הר ציון, שנקרא היה "קרדו מקסימוס", בחפירות התגלה כי הוא נעצר בשעתו סמוך למקום שבו ניצבת כנסיית הקבר. רק לאחר כ-300 שנה ערכו הביזאנטים עבודות פיתוח והמשיכו את הקרדו עד לכנסיית הניאה, ששרידיה שוכנים היום בדרום הרובע היהודי ובסמוך לשער ציון.
החלק הביזנטי של הקרדו ברובע היהודי הוקם בממדים דומים לקודמו הרומי. כדי לשמור על מישור הרחוב ולהימנע משיפועים מיותרים שיקשו על ההליכה, נאלצו הבנאים הביזנטים בחלק מהציר לחצוב בצלע ההר הקיים כדי להנמיך את מפלס הקרקע. בחלק אחר נדרשו לבנות קירות-תמך ולמלא באדמה חריצים רחבים ועמוקים בקרקע, שעליהם אפשר כיום להשקיף מבעד לפתח הנמצא במרכז הקארדו. חלקו של הקרדו ברובע היהודי הוא המשך ישיר לשני רחובות מסחריים שהוקמו בשטח הקרדו הקדום ברובע המוסלמי – שוק הקצבים ושוק הבשמים – שני רחובות מקורים, שהוארו ואווררו באמצעות פתחים בגג, שהורכבו ממערכות קמרונות שנשאו זה את זה. המערכת הזו הייתה מרכיב עיצובי משמעותי בהצעה שזכתה בתחרות, ובתוצר הסופי היא מופיעה רק ב-30 המטרים האחרונים של הקרדו הישראלי, בקטע המשיק לרובע המוסלמי. גם היום, כמו פעם, מדובר באלמנט דקורטיבי המשלב טכנולוגיות בנייה טרומית בבטון עם מסורות בנייה קדומות באבן בעבודת יד. "לא רצינו ששום תוספת שלנו מהמאה ה-20 תיחשב כשחזור עתיקות", מסביר בוגוד את הפתרון העיצובי שבו בחר הצוות, "ולכן כל התוספות שלנו, כמו עמודים, קמרונות, קירות וחיזוקים של בניינים קיימים, בוצעו בבטון חשוף מסותת ביד". בקטעים שבהם חסרו מרצפות האבן המקוריות של הרחוב הביזנטי, שנחצבו באזור בית לחם, הונחו מרצפות חדשות שנחצבו בדרום הר חברון. למרות הגוון הדומה, רואים את ההבדל בין ישן לחדש.
עבודות החפירה שהחלו ב-1972 עיכבו את המשך פיתוח המתחם ומימושו כמתחם מסחר ומגורים (רעיון המלונאות נזנח מיד אחרי התחרות). בעקבות התפתחויות פוליטיות נדרשו המתכננים למצוא פתרון מיידי, ולבנות בהקדם את יחידות המגורים. לכן, באופן הפוך מהמקובל, נבנתה מעל אתר החפירות (שברובו טרם נחפר) מערכת קמרונות בטון, שעליה היה אמון "המהנדס סאקי רוזנהאופט" שליווה את הפרויקט לכל אורכו. מעל מערכת הקמרונות הם החלו להקים חצרות, שסביבן הוקמו כמעט 40 יחידות דיור – חלקן בבניינים חדשים וחלקן במבנים עתיקים עם קירות עבים וכיפות, ששופצו וחודשו בהתאם לתקנות בנייה עכשוויות. אין כאן אף יחידת מגורים שדומה לשכנתה, אך כולן תוכננו בהתאם לתקני משרד השיכון, ולכן הדירות קטנות יחסית ושטחן כ-85 מ"ר. הן הוקמו סביב חצרות פנימיות, המתפקדות כחיץ שקט ובטוח בין הרחוב הרועש שבו מתערבבים תושבים, תיירים ורוכלים לבין המרחב הפרטי. בפתחי החלונות נקבעו תריסי ברזל צבועים ירוק, שבוצעו בעבודה מעולה בידי בעל מקצוע ערבי. "שמו היה סלים חיו, אך כולם קראו לו אבו אליאס", נזכר בו בוגוד. "הוא היה המסגר הכי טוב שעבדתי איתו", הוסיף בשעה שהתבונן בתריסים, שנראים כאילו לא עברו 30 שנה מאז יצאו מבית המלאכה בכפר ענאתא הסמוך לירושלים.
תהליך התכנון והביצוע היה גם הוא ייחודי. "האדריכלים חילקו את המתחם הצר והארוך לפרוסות", כך שברגע שהתעכבו עבודות בחלק אחד המשיכו בחלק האחר, ורק אחרי ששוחרר העיכוב בחלק הראשון שבו אליו. הודות לשיטת עבודה זו, נוצר מתחם מגוון שמשנה את פניו כל כמה מטרים ספורים. ב-1983 הושלם הפרויקט, הדירות אוכלסו והחנויות נפתחו." הקארדו" הפך לאחד המקומות הבודדים ברובע שאף תייר וקבוצה לא מפספסים בביקורם בעיר העתיקה.
החילונים עזבו מהר, חרדים נכנסו..
הארכיאולוגיה נותרה כשהייתה; האוכלוסייה השתנתה. בתחילת שנות ה-80 הורכבה אוכלוסיית הרובע ממגזרים שונים בחברה הישראלית – חילוניים, דתיים, חרדים, עניים ועשירים. בסמטאות אפשר היה לפגוש דיירים כמו שר החינוך יגאל אלון, מבקר המדינה יצחק נבנצאל שהתגורר בבניין אחד עם משפחת בתו פליאה אלבק, שניהלה את המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה ומשפחת הרב אביגדור נבנצאל, רב העיר העתיקה, לצד יוצרים ואמנים כמו דדי בן-שאול, ראש המחלקה לאמנות ב"בצלאל". הבעיה הייתה קשיי נגישות, התארכות עבודות הבנייה והפיתוח, מחסור בשירותים נדרשים והמולה תיירותית, שהבריחה עד מהרה את החילונים – שלא היו מצוידים בלהט להתגורר ליד הר הבית – ואת הדירות שלהם קנו חרדים אנגלו-סקסים. האופי של העסקים בקארדו, לעומת זאת, לא השתנה באותה קיצוניות. אמנם, אטרקציות מסוימות כבר לא כאן – "חנות יהורם גאון" שהייתה בבעלות הזמר המפורסם ואשתו, וחנות הדגל של "פולגת" שתפסה חלק נכבד משטחי המסחר – אך מרבית העסקים פנו אז כמו היום לתיירים והציעו מזכרות יודאיקה ואוריינטליזם כמו חנוכיות, תמונות, תכשיטים בעבודת יד, בובות של חסידים מרקדים וגמלים מחייכים. זה פרויקט חי, וכמו כל דבר חי הוא קודם כל צעיר ואחר כך מגיע לבגרות, מזדקן, ועושים לו כל מיני טיפולים כדי לשמור על הצורה שלו", טוען בוגוד. "אני מבסוט שהשיפורים שנעשו מחמיאים לו. מפריע לי לראות את כל התמונות שהגלריות הוציאו החוצה לרחוב, נתלות על כל הקירות הפנויים. הן צריכות להיות בחנות ולא במעבר".
כך או אחרת, הקרדו לא ריק לשנייה אחת. קבוצות תיירים דוברות גרמנית, רוסית ואנגלית זורמות מכיוון השוק הערבי, חוצות את הרחוב המסחרי כמעט בלי לעצור, ונעמדות לקבל הסבר מול קטע ממפת מידבא שאותו ביצעה האמנית נעמי הנריק. עברית בקושי שומעים כאן. רק שההמולה הזו לא מכניסה כסף לסוחרים. שרון סדן, אמנית בוגרת בצלאל, היא בעלת החנות "הקשת הרומית" כבר 23 שנה. היא יושבת מאחורי שולחן עץ גבוה, מרותקת למסך המחשב. "היו תקופות טובות יותר ועכשיו המצב לא טוב", היא אומרת. "התיירות שבאה היא לא קניינית. באים ומתפעלים מהמקום, מהקשתות ומהאווירה, אבל כוח הקנייה חלש". לטענתה, חזות המקום מזכירה אתר ארכיאולוגי יותר מאשר מרכז מסחרי, ועל הרשות לפיתוח הרובע היהודי (שמנהלת את האתר ובעלת מרבית החנויות) מוטלת החובה להחיות את האווירה, "כי התאורה חלשה מדי, והתדמית יוקרתית ומבריחה קונים".