"סיור מודרך בין דגניה לכנרת עם מדריך טיולים".

"מדריך טיולים בצפון בסובב כנרת בין דגניה לכנרת".

כתב" גיל מנצור, אוניברסיטת תל אביב"

סיגנון פעילות קהילות יהודי תימן היה דומה ליהודי אירופה. חיו לצד קהילות מקומיות וקיימו מחיי קהילה נפרדים. היו מעין "בני חסות" למוסלמים מאחר ושילמו את הג'יזיה. יהודי תימן התפרנסו ממלאכות ומסחר. רק בודדים מחקלאות ואלו בעצם היו בעלי אדמות שהעסיקו ערבים. היו שני מעמדות ברורים. מעמד העירונים (צנעה ועדן) המשכילים, ומעמד הכפריים שהתרכזו בעיירות שדה ונחשבו ע"י העירוניים כבורים ופשוטים יותר.
מקצועות של יהודים בעיר דמאר (לפי שמואל יבנאלי): צורפים, תופרי עורות, טוחנים, סנדלרים, אורגים, נגרים, תופרים, כדרים, מלקטי צואה, מתקני כלי חרס, תופרי כריות, עושי כברות, רוכלים וחנוונים. באזורים שהיו בהשפעת אנגלים ועותמנים הצליחו היהודים במסחר. העירוניים היוו רובם של התארגנות התימנית שהגיעו לארץ בשנות השמונים והתשעים של המאה 19 והתגוררו בעיקר בירושלים וביפו
העירוניים היוו רובם של התארגנות התימנית שהגיעו לארץ בשנות השמונים והתשעים של מאה 19 והתגוררו בסיפורים מופלאים הילכו על אודות יהודי־ ערב כצאצאי עשרת השבטים, החל מרשמי מסעותיו של רבי בנימין מטודלא במאה 12 והמשך בשליחים מארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה 19.
נפתלי הרץ אימבר ביקר בארץ בראשית שנות ה 80 של מאה 19. כמו כל רומאנטיקון מערבי בן דורו שהאמין בהתעוררות המזרח, הניח גם אימבר, שבתהליך התחיה בארץ ישראל עשוי היהודי המזרחי להזרים דם רענן ומלא חיות ליהדות האירופאית.
כאשר נפגש עם אנשי העלייה התימנית הדוויה והסחופה בארץ, מתפרץ הוא בשיר שלהלן במילים קשות ומרות כלפיהם:
לא לכם אחי התימנים – לא לכם ציפינו בעינים נשקפות
שלמה באתם אחי הנאמנים – באתם שים לעוני נוספות?
כמונו תסבלו צרות ותלאות – כמונו רק תוכלו לבכות בדמעות.
לאובדים ונידחים זה אלפי שנים – ומהם לא שמענו זמן רב,
העורקים ציה, וכבני דודנים – ירעו גמליהם במדבר ערב
אך להם נצפה לעשרת השבטים – פרשים קלים נושאי השלטים.
להם ניחלה לבני הרכבים – רוכבי אחשתרשנים בני הרמכים,
גיבורים חזקים ופניהם להבים – נושאי הצינה כידונים ורמחים,
לבני משה נהר סמבטיון גבולם – הנותנים חיתתם, וכבוד בזבולם.
1883 – אקץ ישראל – נפתלי הרץ אימבר (1856, זלוצ'וב, אוקראינה –1909, ניו-יורק, ארה"ב) משורר, מחבר ההמנון הלאומי.

התימנים הכפריים, שבאו מן הכפרים הקטנים במזרח ובצפון תימן עלו על אחיהם העירונים בכושר גופני. עיקר פרנסתם שם היתה על המרעה והמלאכה.
הכפריים הגיעו עם קבוצות ההמשך, בשנים 1907-1914, והתיישבו במושבות החדשות (ראשון לציון, רחובות, פתח תקוה, ואחרי כן גם בחדרה ובזכרון יעקב). בעצם גרו בשכונות "ליד" המושבות הראשונות.
איכרי המושבות לא הקפידו לכבד את התימנים. יחסם המתנשא ולעתים אף משפיל ואכזרי , גרם צער רב לעולי תימן.
"וצעקנו אצל בני המושבה: אין לנו איפה לחסות מהגשמים ומקור הלילה, מיד אחד האיכרים אשר צלצלה נאקת התימני באזניו, פתח את רפת הבקר שלו והכניס שם בתוכו איזה שלש ארבע משפחות, להציל אותם מהקור המתנפל עליהם ומרעיד את כל עצמותם. עד אשר תמצא כל משפחה ומשפחה רפת בפני עצמה להתגולל שם בין רגלי הסוסים וצפעי הבקר, לקיים מה שנאמר: וגר יהודי עם הסוס, והתימני עם השור ירבץ… כולנו יהודים, כולנו בני ישראל, בני איש אחד נחנו . ומה נשתנו אלו מאלו, אלו שוכנים בבתים רצופים, ואלו שוכנים בין צפיעי הבקר, בין הזבובים, הפרעושים והפשפשים, ולא חסה עליהם עין"
אפשר שזו היתה הסיבה, שאחד מן היורדים מארץ-ישראל לתימן הגדיר את מצב עולי תימן בארץ במלים חריפות ובוטות: "אם פה בתימן גלות, הרי בארץ ישראל גלות בתוך גלות; אם פה גלות אצל אומות העולם, הרי שם גלות אצל ישראל. רע מאד!"
מדוע דווקא יהודים מתימן הרחוקה ולא ממצרים, סוריה, לבנון, או כל מדינה ערבית אחרת? ההעדפה ליהודי תימן על פני מדינות ערב אחרות הייתה משתי סיבות:
הראשונה – היותם תושבי האימפריה העותומנית ועל-כן קיבלו אישור בקלות יתרה לנוע ברחבי האימפריה,
השניה – יוצאי אירופה אשר נאבקו בשוק העבודה לא חיפשו יהודים נוספים כמוהם עם רעיונות דומים, אלא בפירוש חיפשו יהודים דמוי ערבים שיהיו מסוגלים לעבוד כמו ערבים, לקבל שכר נמוך כמו הערבים ולהיות צייתנים כמו הערבים – רק עם הבדל קטן אחד: שיהיו יהודים. במדינות ערב רבות, בניגוד ליהודי תימן הכפריים שאצלם רמת החיים היתה נמוכה, היהודים היו מבוססים כלכלית ולא התפרנסו מעבודת כפיים. לכן, התאימו כל-כך התימנים לתפקיד שיועד להם – כיבוש עבודת האדמה מהערבים.
את חוסר קבלת התימנים כשווים ליוצאי אירופה ניתן להבין מרעיונו של אהרון איזנברג, מנהל 'אגודת-נטעים', שהועלה במטרה להבטיח את "כח העבודה התימני"; לדבריו כל אשר צריך היה לבנות כפרים בסמוך למושבות של יוצאי אירופה, בדיוק כמו שעשו עם הערבים. בכפרים יבנו להם "בתים זולים וקטנים" ובעזרת המשק-החי, הגינות ועבודתם במושבות הם יחזירו את חובם על הבתים במשך תקופה ארוכה, וכך יהיו תלויים בעבודתם במושבות. "התימנים בהיותם אנשי עבודה, מסתפקים במועט, חרוצים וישרים, יטיבו למלא את מקום הערבים במושבה ויסתפקו בשכר מועט כמותם."
גם "ארתור רופין מנהל המשרד הארץ ישראלי" כתב: "אורח חייהם היה כשל הערבים ידעו להתקיים בצמצום וכח הסתפקותם במועט, אהבת העבודה וסגולותיהם השכליות הקימו לעצמם בארץ ישראל בסיס מועט לקיום", שליחותו של יבניאלי לתימן במטרה להביא עובדי אדמה לארץ ישראל.
להלן חלק מכרוז של יבניאלי כפי שפרסם בתימן:"…כל אדם מכם אשר שנאה עזה לגלות ואהבה לארץ-ישראל מקננת בליבו ואשר יש לו גוף בריא מוכשר לעבודת האדמה הקשה ואשר יש לו הוצאות הדרך עד העיר יפו. האיש אשר שלוש אלה לו יעלה לארץ ישראל…43. התייחסות זו לתימנים כאל חומר עבודה אנושי בעל תפקיד פונקציונלי עתידי מוגדר, קרי עבודת האדמה, מופיע מספר פעמים נוספות אצל יבניאלי; לדוגמא, "היהודים עצמם נבדלים בגופם החלש מהגויים בעלי הגוף היפה והבריא. חומר אנושי לארץ ישראל לא מצאתי פה – "… מרוצים היינו בוודאי אילו היו עולים מתימן רק אותם היהודים שהם בריאים בגופם ומוכשרים לעבודת האדמה הקשה. ואולם הדבר אינו בידנו.

משפחות: צאירי, מרגלית, מנצור, יפת, נדאף,
הרב דוד בן ישראל צאירי היה בן 46 כשעזבו את תימן. תשובתו לידידיו הערבים אשר ניסו להניאו מלעזוב את תימן: "ידידי, זו הארץ שלכם, שלכם ושל אבותיכם, אבל לא שלי; אני, שלי ארץ ישראל, רחוק בפלסטין, שם הארץ שלי ושל אבותי"

1911 – בניית בית המוטור. מרד קבוצת היחד בברמן ויציאתם מחוות כינרת.
1912 – התימנים מגיעים לאחר יציאתם מחדרה. למרות בואם בזמן עליה שניה, התאימו בעצם לאנשי עליה ראשונה. תאים משפחתיים, בעלי זיקה דתית ברורה, מקובצים סביב מנהיג רוחני-דתי, שמרנים, מבוגרים בעשרות שנים מאנשי עליה שניה.
1913 – בן ציון ישראלי נקרא על ידי רופין לחזור לחוות כינרת ולהוביל קבוצה של צעירים שאך הגיעו. זו בעצם תחילתה של קבוצת כינרת.
היות והפועלים האשכנזים בניגוד לתימנים לא הצליחו להתמודד בהצלחה על כיבוש העבודה, היה צורך למצוא להם פתרון קיומי אחר. לכן, הועלה הרעיון של "כיבוש האדמה", שעיקרו רכישת אדמות בהון של ההסתדרות הציונית. על אדמות אלו יוקמו התיישבויות קואופרטיביות לפועלים האשכנזים אשר ימלאו את כל צורכיהם מבלי להיאבק עם הפועלים התימנים או הערבים.
"הקואופרציה ההתיישבותית" כפי שגובשה על ידי הסוציולוג הגרמני-יהודי פרנץ אופנהיימר ועיקר איפיונה היה ה"קיבוץ". מובן, שהרעיון של הקולוניאליזם הפנימי אותו אימצה תנועת ההתיישבות הציונית ואשר התבסס אך ורק על יוצאי אירופה (שהרי התימנים נאבקו בשוק העבודה), נתפס כפתרון אידאולוגי, סוציאליסטי, ציוני הן בתחום הקרקע והן בתחום העבודה. למעשה, כבר אז הוחלט (מרצון או מכורח הנסיבות) על קבלת האידיאולוגיה של העדפת דמוגרפיה על פני גיאוגרפיה. משמע, העדפת רוב יהודי באזורים מסוימים על פני שליטה על שטח גדול יותר אך להיות בו במיעוט.

1914 – מלחמת העולם הראשונה פורצת .
1915 – בניית  ומיסוד חמשת החושות ליד בית המוטורים, והקצבת 2 דונמים לכל משפחה לגידול ירקות לשימוש עצמי ולמכירה לצבא בגרמני בסוריה.
מספר יוסף מרגלית: "התחילו עובדים. עבדו בביתניה, בדגניה ובכנרת, לפעמים גם במשק הפועלות של חנה מייזל: חוות כנרת. יום אחד בא מנהל העבודה ואמר להם: יש פקודה מחיפה להפסיק את העבודה. אמרו לו: להפסיק את העבודה? אמר: כן. אחרי שישה חודשים (מהפסקת העבודה) יצאנו ולקחנו אדמה,  לקחנו חלקות אדמה, האדמה לא היתה הפקר לגמרי, אבל אפשר היה לקחת. כל אחד לקח חלקה ועשינו ירקות ואת התוצרת שלחנו לדמשק."

בשנת 1917 – הקדחת מכה באיזור  סובב כנרת בין דגניה לכנרת והתימנים נפגעים עקב מיקומם ליד הביצות הפתוחות וחוסר ברפואה.
דו"ח רפואי מאת דוקטור פיגנבאום ובו המלצה להעבירם מהמקום. "את התימנים היושבים עתה אצל ביצת כינרת הנזכרה צריך להוציא לגמרי מעמק הירדן ולהעבירם למקום אחר".
94% מהתימנחם בעלי טחול מוגדל. ברל כצנלסון כותב בקיץ 1917: "עדת התימנים הולכת וכלה. אין מוצא אחר להציל את הנשארים בחיים מאשר להעבירם לאקלים יותר נוח. התימנים קודם לא חפצו לשמוע לעצות כאלו, אבל מקרי המוות שבאו בשבועות האחרונים שינו גם את דעתם. עכשיו הם מסכימים לעזוב את המקום. רצונם ללכת לפתח תקווה"
תחילת הזגזוג – דר' טהון מהמשרד הארץ-ישראלי כותב שמצד אחד מסכימים לתת לכל משפחה 3-4 דונם לזריעת חיטה או עבודת ירקות, אך בעצם יותר רצוי שהתימנים יעזבו את המקום.
1918  מוקצים כמה דונמים לכל משפחה תימנית. סכסוכים ראשונים עם אנשי קבוצת כינרת על רקע אדמה ומים.
1922 – קבוצת וילנא שעלתה לארץ כבר שנתיים לפני כן ונדדה בין כמה מקומות, מתיישבת בכינרת. זהו בעצם רגע כינון קבוצת כינרת כגוף יציב.
1923 – לאחר כ 5 שנים של מתח בין שתי הקבוצות וקיפאון, נשלחים שני פקידים מהמחלקה להתיישבות חקלאית (ועדה ראשונה) וממליצים למסד את ישוב התימנים במקום. לבנות בתים ורפתות.
באותה שנה, מכתבו של הרב דוד ישראל אל המשרד הא"י:
הרשו נא לי לבאר לפניכם את מצבי כמו שהוא. זה לי 11 שנה שעזבתי את ארץ מולדתי תימן ואבוא ארצה ישראל. ופה אני מתגורר במשאבת המים אשר ע"י המושבה כינרת, ואני סובל פה הרבה מאד. כל חמורי נגנבו לי ע"י גנבים שחדרו לתוך הבית, וגם עופות אי אפשר לי לגדל פה, יען שהשועלים אוכלים אותם. וגם בלילה לא אשן כי קול המכונה מנדדת את שנתי מעיני. ומחלת הקדחת תוקפת אותי לפרקים.
זהו מצבי העגום פה בבית החרב הזה. בבית הזה נפלה ביתי מהסולם ותמות. כי הלוא חורבה היא ואין אדם יכול לדור בחורבה.
ובכן, בהיות שההנהלה הציונית נזקקת תמיד לעזרתם של התימנים, לכן הנני מבקש מאת כבודם, לחוש לעזרתי ולגאלני מהחורבה הזו שהביאני עד דכא. ולסייע בידי שאוכל להתיישב בישוב של יהודים בבית אשר יסכון לדירה.
חברי קבוצת כינרת מתנגדים ומוחלט לא לבנות דבר ולהקים ועדה שתבדוק ותחליט.
1924 – דוד שטרן ואברהם הרצפלד ממליצים להעביר את התימנים מהמקום.
1925 – לאחר שנתיים של בדיקות… הועדה השניה לא מצליחה להחליט.
הצעה לעבור ליבניאל נדחית ע"י התימנים בהבינם שלא מתקיימים תנאים להתיישבותם שם. לא מגורים ולא שטחים לחקלאות. מכתבו של משה סמילנסקי, כפי שהתפרסם ב – 1925, מציג את הבסיס הקונפליקטואלי העמוק עם הפתרון הקולוניאליסטי המובהק שהוצע ( גם אם הוא לא התכוון לכך). להלן דבריו:
" בין השכונה האומללה הזאת ( שכונת התימנים ג.מ.) מצד אחד ובין גבעת-כנרת וה"מחלקה" מצד שני שי סכסוך. השכונה יושבת זה 15 שנים על 80 דונם קרקע, היכולה כולה להיות מושקה. הקבוצה רוצה בקרקע הזו כי היא צריכה לה כאוויר לנשימה. "המחלקה" מסכימה עם הקבוצה להעביר את השכונה למקום אחר. והשכונה, כמובן,לא מסכימה. באופן "אובייקטיבי" הצדק עם הקבוצה ועם "המחלקה". כל אדמת כנרת צרה מלהכיל 20 משפחות ו"המחלקה" הצליחה ליישב על כברת אדמה זו קבוצה של 50 חבר, הנחלקים לכה"פ ל – 25 בתי אב ועשר משפחות התימנים. כיום כולם ביחד רעבים, ולא רק לקרקע, כי אם גם ללחם. ולבוש אין גם לחברי הקבוצה. לשכונת התימנים אין זכות קיום במקום הזה, במובן הכלכלי, הסניטרי והציבורי. חוסר "המניין" מדכא את התימנים עד עפר. להגדיל את מספרם במקום הזה, בוודאי, אין אפשרות. עם הקבוצה אינם יכולים להתאחד לא במובן הכלכלי ולא במובן הציבורי. שני עולמות זרים ורחוקים. מתוך השקפה אובייקטיבית אכזרית – צריכים התימנים ללכת, ובעיניהם דומה דבר לגזילה. הרי הם יושבים כאן 15 שנה. פה מתו הוריהם, נשיהם, ילדיהם. והקבוצה בהרכבתה האחרונה כנרת, אחת מאותן הקבוצות שחבריהן מתחלפים באופן תדיר – ברובה המכריע רק לפני שלוש נים באו אל הארץ. אם צר המקום – תלך הקבוצה".
1926 – קולות ראשונים בקרב התימנים להסכמה לעזיבה בהתאם לקיום דרישות מקום חלופי סביר וקבוע.
עולה לראשונה רעיון (ללא תכנית ביצועית) להעבירם למושב שיוקם ע"ש מרמורק על אדמות זרנוגה (ליד רחובות) שנרכשו שנה קודם ע"י קק"ל.
בקרב התימנים מתגבש כוח חדש של בני הדור השני שיתכן שלא בהכרח דואגים לרווחת כל הקבוצה. שני בני דודים בניהם של האחים המנהיגים, ישראל בן יוסף ודוד בן דוד צאירי.
משה בן חיים מנצור "מורד" בהנהגה של משפ' צאירי ופונה בנפרד על הפקידים בעניין.
התימנים מתחילים לזמר בשני קולות. לפקידים נוח לא לעשות דבר עד שישתוו התימנים ביניהם…

מכתב מוסדי אל התימנים: "קיבלנו את מכתבכם מיום כ"ז בשבט שנה זו והרינו מתכבדים להודיעכם, כי בשעה שיוחלט בדבר איזה מקום יסדרו את מושב התימנים, ובשעה שתיבחר האדמה לשם זה, תינתן לכם האפשרות לבקר את המקום ולראות את האדמה שנבחרה"
1928 – רעיון להעבירם לאדמות דלהמיה ליד נהריים (בהמשך קיבוץ אשדות יעקב)
הדיבורים על זרנוגה מתגבשים להתחלת תכנית. אין מקורות מימון. נמשכים סכסוכים מקומיים בין הקבוצות על המים.
מכתב מהתימנים למוסדות: "ידוע לכם שאנחנו תימני כינרת שכוחים מכל תימני שיש בא"י… מחוסרי קרקע… ניצלתם אותנו מלתת מים כדי לעבד את האדמה… אנו מבקשים ממכם לעזור לנו בעד זריעות ובעד חרישה, כדי שנוכל לחיות… הנשים מפילות את ילדיהן… ועזרתכם במהרה תצמח…"
המוסדות מנסים לגלגל את תפוח האדמה הלוהט ביניהם. מכתב מאברהם הרצפלד בשם המרכז החקלאי אל המחלקה להתיישבות: "כבר שנים אחדות שאשרתם הצעה זו אך למעשה מחוסר אמצעים לא הוצאתם אל הפועל. בינתיים הם ממשיכים את קיומם העלוב בכינרת וביבנאל ובהתמרמרות על כולנו בעד אי הצדק שנפל.
1929 – מאורעות תרפ"ט. אין התקדמות בנושא. הנושא מגיע למודעות ציבורית. מתפרסם ב'הארץ' ובעיתונים נוספים. התימנים מסרבים לעבור לפני שבניית הבתים במרמורק תושלם. 1930 – המעבר לשכונת\כפר מרמורק. ארבעים וחמישה  הגיעו בשנת 1912.

25 נולדו בין 1016 ל 1029. 31 מתו ונקברו במקום. פונו למרמורק 41.

עולים לעומת מהגרים. שינוי לעומת שמרנות חברתית- אשכנזים לעומת מזרחיים.

במזכר שהוצא בעקבות ביקור ה"ועדה להתיישבות התימנים בכנרת" ב שנת 1925: "… ביסוד השכונה היה רעיון ע"ד יצירת שכונת פועלים שיעבדו במשקי הסביבה…"
מכתבו של הרב דוד ישראל:"… אנחנו תימני כנרת נודיע לכם כי כאשר הגענו לכנרת אפילו עץ אחד לא היה לתחילת עבודתנו סתימת הביצה ואחך כך חפרנו בורות בשביל "האקליפטוס" אחר כך סיקלנו אבנים הוצאנו סגרות באדמת הק"ק בכנרת ואחר כך החליט המרכז על עבודה עצמאית ואמר ינסה אותנו אם נוכל להוציא לנו חיים מעבודת האדמה אם נראה שהם זריזים ופועלים חרוצים אנחנו נסדר אותם באדמה כל הצורך… שאנחנו נוכל לעבוד ולהוציא פרי מעבודתנו"
גיל מנצור כתב עבודה בנושא התנהגות פוליטית בישראל בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב
מספר, יוסף מרגלית בנו של הרב דוד בן ישראל צאירי, מתוך: הספר "מרמורק בת 60 סיפור של התחלה…" שהופק ביזמת דרורה שרעבי-ריגלר ועמנואל מודחי (נדאף), ינואר 1990. בשנת 1930 עברנו לרחובות. איך עברנו לרחובות?
אנחנו למעשה לא רצינו לעבור, הרבה זמן הם רצו שאנחנו נעבור, ואנחנו לא רצינו. הדבר היחיד שגרם לנו לעבור – זה היה חוסר במניין בבית הכנסת. קודם היה מניין. מתימן עברו הספרים. אבא לא הביא מתימן דבר חוץ מספרי תורה וספרי לימוד.
כשבאנו לחדרה אז אבא בנה סוכה, ששימשה כבית-כנסת, וגם כשעברנו לכנרת קבעו בית אחד שעשו אותו בית-כנסת. על יד הכנרת לא היה לנו מניין. התחילו לבוא אלינו מאיכרי כנרת, ההורים שלהם שבאו מחו"ל אחרי המלחמה. היו באים להתפלל רק בשבת, והיה מניין. והיה עוד יהודי מצמח, שהיו לו רק בנות, 6-7 בנות. היתה לו חנות מכולת גדולה בצמח. היה בא להתפלל בשבת. אחר כך השתנו הזמנים. הזקנים בכנרת עשו להם בית-כנסת, כי באו עוד זקנים, וכבר היה להם מניין, ואחר כך בא גם שוחט, שהיה שוחט גם בשביל נהריים. עשו בית-כנסת והתפללו שם, ולנו אז לא היה מניין גם בשבת. אבא אמר להם: בתימן לא היתה לי גלות. הגלות היא בארץ ישראל. אם בשבת אני לא יכול להתפלל בציבור זו גלות. אני לא יכול להישאר פה. ואנחנו הרבה שנים דרשנו מקק"ל שיביאו לנו עוד משפחות, אבל הם לא רק שלא רצו להביא עוד משפחות אלא רצו את המשפחות שלנו להעביר למקום אחר. ואז באה ההצעה לעבור למקום חר. אנחנו כל הזמן התעקשנו, עד שהגיע הרגע הזה שאין מניין, אמרנו: אנחנו מסכימים לעבור. עכשיו השאלההיתהלאן לעבור. אמרו יש לכם שלושה מקומות: 1. ואדי חווארת', 2. ואדי חנין, 3. רחובות. אמרו: טוב יבוא חד מהסוכנות ויקח אתכם. בחרנו משלחת. קודם באו לעמק חפר. זה הי שטח מלא חלפה, שאפילו הגמל נעלם בפנים. לא היה שום יישוב. מצד אחד פתח-תקוה ומצד שני חדרה. אמרנו: לא. אמר: טוב, ניסע לנס ציונה. הסתובבו בכל הגבעות האלה, אין נפש חיה. אמרנו: לא. באנו לרחובות, ראינו שיש פה מרחב, פה קרוב לרחובות. חתמנו שמסכימים לעבור לרחובות.
סיפור השלט
משה פרג: הסיפור שלנו הוא סיפורם של קומץ אנשים צנועים שגרו בכפרים קטנים ומרוחקים בתימן, שהאמינו כי ימות המשיח קרבים וכי מקומם הוא בארץ ישראל. כאשר דרכה כף רגלם על אדמת הקודש, הם לא ידעו מה צפוי להם. הם סברו כי הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, וכי במהרה יוכלו להקים את בית-המקדש השלישי בירושלים. כאשר הגיעו אל חלקת האדמה שלחוף ימת כינרת, אל הבית הקטן, שהמשאבה שבו לא הפסיקה לטרטר גם בשעות הלילה, כאשר נדחקו זה אל זה, כמו בקופסת סרדינים, בניסיון לחטוף שעות שינה בודדות, כאשר היכו במעדריהם באדמה הקשה, הבינו כי ארץ ישראל נרכשת ביזע. כאשר נפלו בהם חללים, מי במחלות ומי ברעב, ללא הבחנה בין אישה לגבר, בין עולל לזקן, הבינו כי ארץ ישראל נרכשת בדם. יהיה זה לא נכון לומר כי ימיהם עברו בכינרת רק מתוך סבל. למרות זאת, הם הצליחו לקיים חיי קהילה ולהקים משפחות, וראו באדמת הכינרת את ביתם הקבוע. כאשר התנכלו להם המוסדות הציוניים, בציניות, ללא עוול בכפם ומתוך ניצול תמימותם וחולשתם הפוליטית, הבינו כי ארץ ישראל נרכשת בייסורים.
גיל מנצור: אחרי כ-20 שנות התיישבות במקום הועברו התימנים ממקום מושבם בכנרת וייסדו את מושב העובדים הראשון של בני העדה התימנית – מרמורק. ועל כך הרב דוד ישראל בהמשך מכתבו. "…אמרו אין לכם ישוב בכנרת כי אדמת כנרת בשביל הקבוצה. אמרנו זה הדבר לא יהיה ולא יעשו ככה היהודים שאנחנו נשתקענו 19 שנה בכנרת וסבלנו תלאות ויסורין ומתו ממנו 38 נפשות ויש לנו זכויות באדמת כנרת…"
שכחתי לציין, אני גר ברחובות בשכונת מרמורק ברחוב כנרת- על שם תימני כנרת אשר ייסדו את כפר מרמורק.
בסוכות 8/10/90 – אחרי 62 שנה, בטקס מרגש, הוסר הלוט מעל שלט הנצחה שהוצב ליד בית המוטור בכנרת: "תימני כנרת".
כאן בסביבה זו של ביצת כנרת התיישבה קבוצה קטנה מעולי תימן.
עשר משפחות (צאירי-מרגלית, מנצור, יפת ונדאף) הגיעו לכנרת ב-1912, יבשו ביצות, עקרו סידראות,
הכשירו קרקע, גידלו ירקות ומשק חי ועבדו כפועלים בחוות שבסביבה ובסלילת כבישים.
כשהחלו העבודות לבניית תחנת החשמל בנהריים, השתתפו בעבודות התשתית.
"בבית המוטורים" גר "המורי" של "תימני כנרת", הרב דוד בן ישראל צאירי ועוד שתי משפחות.
בשנת 1915 נבנו עבורם חמישה בתים. בשנת 1930 הועברו "תימני כנרת" לכפר מרמורק ליד רחובות.
זה היה מושב התימנים הראשון בארץ ישראל

מתוך העבודה של גיל מנצור : התנהגות פוליטית בישראל, סיפורם של "תימני כנרת" פונקציונליזם חברתי או קולוניאליזם אשכנזי?
החוג למדע המדינה, אוניברסיטת ת"א

בשנת 1909 עלו ממחוז שרעב שבתימן מספר משפחות ובראשן הרב דוד ישראל צאירי המכונה אלשריעה (השופט, הדיין).
העלייה היתה עוד בטרם שליחות יבנאלי לתימן (אשר היתה בין השנים 1911 – 1912), ובתקופה בה האימפריה העותומנית עדיין שלטה הן בתימן והן בארץ ישראל 1.

משפחות התימנים אשר חיו בשלום ואחווה עם שכניהם הערבים, חיסלו את עסקיהן בתימן והחלו לעלות לישראל. בתחילה, נעו התימנים ברגל במשך שלושה שבועות עד שהגיעו לעיר עדן, משם, המשיכו בהפלגה לסואץ וליפו. עקב מזג אוויר סוער ששרר והעובדה שעדיין לא היה נמל ביפו, החליט בעל האוניה להמשיך לעבר חיפה ושם להוריד את הנוסעים. בחיפה שהו העולים התימנים פרק-זמן קצר מאד ומיד עברו לחדרה, לאחר שקיבלו הצעה לעבודה. בחדרה חיו התימנים בתנאי דוחק קשים ביותר עד שנת 1912 , אז הציע להם נציג מאגודת "השומר" לעבור ולהתיישב בגליל, הצעה לה נעתרו התימנים. כאשר הגיעו לאור הכנרת, החליטו חלק מהתימנים להמשיך לעבר יבנאל, והשאר, כ – 14 משפחות, החליטו להישאר במקום. 2

בכנרת הוקצה לתימנים מבנה אחד בלבד והיה זה "בית המוטור", אשר הוקם ונבנה בשנת 1910 ביוזמתו של האגרונום משה ברמן – המנהל של חוות כנרת. 3
בית המוטור אשר שימש לשאיבת מים מהירדן לצרכי השקיה היו שלושה חדרים בלבד, בהם התגוררו הרב ושתי משפחות נוספות. שאר משפחות התימנים התגוררו במבני טיט אותם הם בנו בעצמם. 4 סדר יומם של התימנים החל בתפילה בבוקר אשר בסיומה יצאו לעבודה שכללה ייבוש הביצות, עקירת עצי שיזף, נטיעת אקליפטוסים ליבוש הביצות, הכשרת הקרקע לחקלאות וגידול משק חי וצומח. כמו כן, עסקו התימנים בעבודה שכירה ובקבלנות בחוות כנרת, בביתניה, בדגניה ובכנרת המושבה, ואף עסקו בעבודות תשתית לתחנת החשמל בנהריים ובסלילת כבישים באזור. התימנים סבלו ממחלות קשות, מקדחת ומתמותה רבה ומתוך המשפחות שהגיעו לכנרת נותרו רק עשר משפחות אשר אף הן איבדו רבים מיקיריהן. בשנת תרע"ד (1915) נעשה נסיון ראשון (ובלתי מוצלח) להקים את קבוצת כנרת בסמוך למושבם של "תימני כנרת"; בפועל, רק בשנות ה – 20 עלתה הקבוצה על הקרקע. יצוין כי הקרבה הפיסית שבין 2 הקבוצות לא רק שלא הביאה לאחווה ושותפות ביניהן, אלא שבין שתי קבוצות המתיישבים היו חיכוכים רבים, כפי שיצויין להלן.

באותה שנה (1915), נבנו לתימנים חמישה בתים נוספים (בנוסף ל"בית המוטור") אשר הספיקו רק לחלק נוסף מהמשפחות ולא לכולן. היה ברור לאנשי הציונות וההסתדרות כי מן הראוי לבנות לתימנים לפחות חמישה בתים נוספים ובכך להקים מושב, ואכן התקבלה החלטה לעשות כן. 6 יתרה מכך, היתה כוונה לצרף למושב התימנים בכנרת מספר פועלים אשכנזים על מנת "שיהיו למורי-דרך לתימנים בדברים חדשים, אשר דרושים במקום הזה, איניציאטיבה החסרה על פי רוב לתימנים. 7

למרות כל זאת, קבוצת כנרת הערימה קשיים על "תימני כנרת" בדרכים שונות. קבוצת כנרת התנגדה לבניית בתים נוספים לתימנים ואף גרמה לעיכוב ולמניעת תחילת הבניה לתימנים. 8

קבוצת כנרת דרשה שתגיע למקום "הוועדה לברור תכניות המשקים" ואף עודדה את הועדה להחליט על העברת תימני כנרת ממקומם.
ב. צ'רנמובסקי, חבר קבוצת כנרת, ציין בפני הועדה כי במקום אין מספיק מרחב מחיה לשתי קבוצות מתיישבים, ואין הוא רואה מוצא אלא רק "בזה שיעבירו את התימנים למקום אחר…." 9 . קבוצת כנרת גם מציינת כי לתימנים יש שטח אדמה גדול יותר ופורה יותר הניתן להשקיה ביתר קלות. חברי הקבוצה מציינים כי הם נתקלים בבעיות והפתרון הפשוט הוא בהעברת התימנים ולקיחת אדמותיהם. לכן, מציינים חברי הקבוצה: "חשוב לנו מאד לדעת מתי ( ההדגשה במקור ) ואיך חושבת המחלקה להוציא לפועל את ההחלטה הזאת (העברת "תימני כנרת" ג.מ.), למען נוכל לסדר לנו תכנית עבודתנו לשנה הבאה ולגשת לעבודת ההכנה בזמן". 10

בין חברי קבוצת כנרת לבין "תימני כנרת" התגלעו חילוקי דעות בעקבות טענת התימנים כי חברי הקבוצה מנעו את השקיית חלקות-האדמה שלהם, לא סייעו בידם בחריש האדמה, ויתרה מכך, אף מנעו מהם מי-שתיה.11 חברי קבוצת כנרת לא הכחישו את הטענות אך הסבירו זאת בסיבות שעיקרן "עניי עירך קודמים"; משמע שהם לא מסוגלים לספק את הצרכים של שתי הקבוצות ולכן הם קודם מספקים את צרכיהם. נקודה זו מופיעה במכתב התגובה של חברי קבוצת כנרת:"אנו לא מנענו מהם (מהתימנים ג.מ.) מים להשקאה במידה (ההדגשה במקור) אשר ההשקאה הספיקה גם עבורנו…"אשר למי השתיה – בזמן ההשקאה הם מקבלים מים מצינור ההשקאה העבור בקרבת הבתים ועכשיו כשאין מים בצינור ההשקאה הם סובלים באמת." 12 בהמשך מציינים חברי כנרת כי עזרו מעט מאד בחריש של התימנים היות והטרקטור היה עסוק בהשקאת אדמותיהם. חברי הקבוצה אף מוסיפים כי עזרתם לתימנים לא תוכל לסייע בקיומם של האחרונים במושבה ומן הראוי להעבירם בהקדם.

לבסוף, בשנת 1930, הועברו התימנים לרחובות. על כך אמר יוסף מרגלית מתימני כנרת": "אנחנו למעשה לא רצינו לעבור, הרבה זמן הם רצו שאנחנו נעבור, ואנחנו לא רצינו. הדבר היחיד שגרם לנו לעבור – זה היה חוסר המניין בבית הכנסת." 14- "אבא אמר להם" בתימן לא היתה לי גלות. הגלות היא בארץ ישראל. אם בשבת אני לא יכול להתפלל בציבור זו גלות. אני לא יכול להישאר פה. ואנחנו הרבה שנים דרשנו מקק"ל שיביאו עוד משפחות, אבל הם לא רק שלא רצו להביא עוד משפחות אלא רצו את המשפחות שלנו להעביר למקום אחר".15

כך, לאחר כ – 19 שנה הועברו "תימני כנרת" ממקום מושבם וייסדו את מושב העובדים הראשון של בני העדה התימנית – מרמורק- יק"א, קק"ל, המשרד הארץ-ישראלי, הכשרת הישוב, ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית,

בית המוטור נבנה ב 1910-11 על ידי האגרונום משה ברמן מנהל חוות כנרת בשם המשרד הארצישראלי. המבנה נועד לשמש בית למשאבת מים לצורכי השקיה של שדות עמק הירדן ממי הירדן, המשאבה הראשונה ששאבה מים מהירדן או מהכנרת. המשאבה פעלה בספיקה של 60 מטר מעוקב מים בשעה. המשאבה הופעלה במנוע בוכנה קורטינג שהופעל בגז. באותה עת לא הייתה הספקת חשמל במקום.
בבניין גרו למשך כשנה ב 1911, "שלישית היחד" שעלו ב 1906, בן ציון ישראלי (טשנומורסקי), מאיר רוטברג ונח נפתולסקי. מיוזמי קבוצת כיבוש העבודה. נדדו ממקום למקום במטרה לעבוד ולגאול את העבודה מידי הפועלים הערבים. חצר כינרת, סג'רה, כפר אוריה. היו מורדים. מרדו במשפחה המסורתית. בערכי הדת. במסורת. בקביעות.
בשנת 1912 באו למקום עולים מתימן שהתגוררו בצריפים ובמבני טיט ליד הבית וניסו לגדל ירקות. חלק מתימני כנרת השתכנו בבית המוטור ובראשם הרב דוד בן דוד ישראל ואחיו יוסף בן ישראל צאירי. רבים מהם חלו במחלת המלריה ונפטרו- התגלו מריבות בין התימנים ובין קבוצת כנרת על הקרקע ועל המים בשל מחסור במשאבים אלה.
בשנת 1930 הועברו התימנים לכפר מרמורק שליד רחובות.המשאבה עבדה עד שנת 1928, שנה בה הגיעה הספקת חשמל לאזור. הבית שוקם בשנת 1988 ביוזמתו של אהרון ישראלי מקבוצת כנרת והפך למוזיאון. המוזיאון הוקם בשנת 1994 והוא מציג משאבה דומה לזו שהופעלה בעבר אבל פועלת בכוח החשמל במקום בגז, המוזיאון מציג את שלושת האישים שגרו בבית וכן את העולים מתימן. הבית סגור רוב הזמן ויש לתאם ביקור בו בקבוצת כנרת.

מדריך טיולים וסיורים בגליל התחתון המזרחי ובדרום רמת הגולן.

סיורים מודרכים בעמק הירדן וסובב כנרת עם אפי נחמיאס 0522686908