טיולים בגליל העליון והתחתון, סיורים סובב כנרת ועמק הירדן, סיורים בכרמל וטיולים באצבע הגליל ועמק החולה.

טיולים מודרכים בגליל העליון:

סיורי טבע מודרכים בנחל כזיב על חלקיו, טיול בנחל שרך בצת כולל מערת הנטיפים, טיול בנחל עמוד כולל עין יקים ועין פועם, סיור בנחל אבי דישון, סיור בנחל עיון במפל הטחנה ומפל התנור. סיור בסובב הר מירון כולל תצפיות לעבר לבנון, גליל עליון תחתון, רמת הגולן וסובב כנרת.

סיור רטוב בנחל הקיבוצים

 

סיור טיול בהר אדיר ואנדרטת מלחמת לבנון השניה הצופה על דרום לבנון וישובי גבול הלבנון עד שתולה, צמוד "למושב שתולה" נכיר את "קירות מדברים" ממש על גבול הלבנון ושלל יצירות אמן.

"טיולים  מודרכים בגליל התחתון":

סיור בציפורי בירת הגליל ונחל ציפורי המעיין הסוסים( עין יבקע), סיור בשפרעם ותל חנתון, טיולים בגוש שגב(משגב) בין קורנית שכניה למבדד נטופה הנראית, סיור בין טחנות הקמח בנחל צלמון, סיור בכרמיאל ובקעת בית הכרם, סיור בגליל תחתון מרכזי בהר תבור וכפר תבור ומשרונה ליבניאל ומפורייה ליער שוויץ.

"סיורים בטבריה ומסביב לכנרת": סיור עומק בטבריה ממצודת בנו של דהאר אל עומר ובית ספר אליאנס, בית החולים הסקוטי של דוקטור טורנס, בית ספר לאחיות הנוצרי, טיילת האמנות של טבריה, אנדרטאות בטבריה- אנדרטת אלחדיף, בית הכנסת רבי חיים אבולעפייה, כנסיות בטבריה, אתר העתיקות של טבריה הרומית ביזנטית מול התיאטרון הרומי המפואר של טבריה, הקרדו של טבריה, בית המרחץ הרומי של טבריה ועוד, בית הכנסת של חמה המפואר בפסיפסים ומי המעיינות החמים, עלייה להר ברניקי ובו כנסייה ותצפית מדהימה על סובב כנרת, הרי הגולן, הגלעד וממלכת ירדן, החרמון וגליל עליון..

"סיורים מודרכים וטיולים בין דגניה לכנרת "וטיילת הירדן, סיור מודרך וטיול במושבה וחוות כנרת, סיור צליינים בטבחה ועין איוב, סיור  טיול יום גיבוש צוותי עם מדריך טיולים בשפך הירדן לכנרת וכורסי.

טיולים באצבע הגליל: סיור במושבה מטולה, נחל עיון ומפל הטאבון, תצפית דאדו ואנדרטת צד"ל ליד שער פטמה ההיסטורי, מעיינות בעמק החולה, ביקור בתל חי ההיסטורית ואגמון החולה.

"סיורים בצפון בשמורות הטבע בצפון ארץ ישראל"- "סיורים בשמורת הטבע הכי צפונית נחל עיון ממטולה ועד מפל התנור", "סיור בצפון בשמורת תל דן מהיפים בארץ ישראל", סיור וכייף בחורשת טל, סיורים בצפון בשמורת נחל חרמון- הבניאס, סיורים ארכיאולוגיים היסטוריים בקלעת נמרוד, סיורים באגמון החולה ובשמורת הטבע של רשות שמורות הטבע בשמורת החולה ליד יסוד המעלה, "סיור צפוני בציפורי בין אמת המים של ציפורי לתיאטרון של ציפורי" והשיא בבית הכנסת של ציפורי כולל סרט מרתק, נבקר גם בקרדו של ציפורי ופסיפס המונה ליזה של ציפורי, "סיורים בצפון בשמורת גמלא בדרום רמת הגולן" בין הנשרים לדולמנים של דרום רמת הגולן, "סיור מודרך צפוני בגן לאומי תל מגידו מתקופת שלמה ורחבעם", "סיורים בגן לאומי בית שאן ביום ובליל", סיור מודרך בבית שאן היוונית רומית ביזנטית, סיור בבית שאן הצפונית בין התיאטרון לבית המרחץ, "סיור ברחוב פלאדיוס ומקדש האל דיוניסוס אל היין".

"מדריך טיולים וסיורים מציפורי לבית שערים בגליל התחתון".

בית שערים היה יישוב גדול בימי הבית השני וחשיבותו במיקומו על גבעה הצופה על עמק יזרעאל ומיקומו האסטרטגי בין הר הכרמל, גבעות אלונים ומישור חוף צפוני בואכה עמק יזרעאל הפרוס פה מטה והעמק באמת הוא חלום.

לא בזבזו שטח חקלאי פורה לבניית בתים, ולכן את התבואה שנקצרה אחסנו באסמים בבית שערים, בית שערים הפכה למרכז מנהלי אזורי-השם "בית שערים" – המילה "שער" היא ביטוי לשגשוג וברכה, מכאן הביטוי "שער חליפין". לפיכך משמעות השם הוא בית הברכה שאסמו בו תבואה שנאספה בעמק יזרעאל, "מחסן התבואות" איזורי לעמק יזרעאל וגליל תחתון ואולי ארץ ישראל בכלל. בבית שערים היו האסמים של המלכה ברניקי, בית שערים הביאו צנצנת של "אפר בית חטאת" -אפר פרה אדומה. כששורפים פרה אדומה נוצרים קילוגרמים רבים של אפר, וכדי להיטהר באפר של פרה אדומה צריך רק קמצוץ. לכן פרה אדומה אחת הספיקה לדורות, ובמיוחד בתקופה שלאחר חורבן בית שני, כאשר רק הכוהנים המשיכו להקפיד בנושא. ולכן שמרו צנצנת עם אפר בבית שערים שהפכה למרכז-כאן ישב יוחנן בן נורי שפסק בדיני טומאה וטהרה.

רבי יהודה הנשיא גדל בבית שערים וחי בה רוב ימיו, וב-17 השנים האחרונות לחייו עבר לגור בציפורי. למרות שהוא עבר לחיות בציפורי, בית שערים המשיכה להיות מוגדרת כמקום מושבו של רבי יהודה הנשיא.

בתודעת ההיסטוריוגרפיה של עם ישראל, בית שערים נחשבת מקום מדרשו של רבי יהודה הנשיא שביקש להיקבר בבית שערים ומקרים רבים משוייכים לו עד שעובר לציפורי בגלל בעיות בריאות ונשימה.

בית שערים -בית קברות יהודי חלופי להר הזיתים.

באותם הימים התחיל להתפתח התהליך שבו יהודים שחיו מחוץ לארץ ביקשו שיביאו אותם לקבורה בארץ ישראל, כאשר המקום המועדף לקבורה היה הר הזיתים, שם תהיה תחיית המתים, ולשם יבוא המשיח.

באמצע המאה ה-3 לספירה הייתה בעיה: ירושלים נחשבה לעיר רומית פגנית (איליה קפיטולינה) עם חוקים האוסרים על יהודים להגיע לעיר ולשבת בה. לכן מי שרצה להיקבר בארץ ישראל, צריך היה לחפש חלופה אחרת להר הזיתים וירושלים וכמובן שתתאים לישוב היהודי בגליל ובצפון.

בסוף המאה ה-2 ותחילת המאה ה-3 התחילו להביא גופות נפטרים מחוץ לארץ לקבורה בארץ. השאיפה של כל יהודי הייתה להיקבר בהר הזיתים, אבל היות שבאותה תקופה לא הייתה אפשרות להיקבר בירושלים, מכיוון שנאסרה כניסת יהודים אליה, בית הקברות של בית שערים הפך למקום הקבורה המועדף על יהודים, סביב קברו של רבי יהודה הנשיא.

בלוחות המוצבים כאן אפשר לראות את המקומות שמהם הביאו נפטרים לקבורה בבית שערים, קיסרי, ערב, ערי החוף הפיניקי: צור, צידון, ביירות, גבל, תדמור (פלמירה) ואנטיוכיה שבסוריה, ואפילו מחימיאר שבתימן.

בעלי מקצועות כמו צורף: רופא, סוחר בשמים, סוחר בדים, צבעי אריגים, רבן, ראש בית כנסת ועוד, שהמשותף לכולם היא העובדה שכולם היו בעלי אמצעים- אם מביאים את גופת נפטר ממקום רחוק, ההעברה אורכת זמן, ובעיקר בקיץ אפשר להגיע למצב שבו ריח הריקבון של הגופה הופך בלתי נסבל.הדרך היחידה שבה אפשר היה להתגבר על בעיית הריח הייתה לשפוך על הגופה כמויות גדולות של בושם- אחד הממצאים שהתגלו בבית שערים הוא כמות גדולה (אלפים) של בקבוקי זכוכית ששימשו לבשמים ותמרוקים שונים.

(במערת המוזיאון ניצבת ויטרינה ובה בקבוקי זכוכית רבים שנמצאו באתר.)

השימוש בבשמים ייקר את הובלת המת, כי הבשמים היו מוצר יקר ובנוסף, אי אפשר למחזר בקבוקים, כי כשמניחים אותם בארון – הם "טמא מת"..בית שערים של טומאה וטהרה. שתי אפשרויות להשיג בקבוקי זכוכית לבשמים:

לקנות אותם או לייצר לבד-גוש הזכוכית הגולמי הגדול שמוצג במערת המוזיאון מראה שתושבי בית שערים בחרו באפשרות השנייה – יצור עצמי, בגלל דמותו וחשיבותו של רבי יהודה הנשיא, הקבורה בבית שערים נחשבה דבר מכובד וראוי, ובמשך כ-120 שנה, משנת 230 בערך.(רבי יהודה הנשיא נפטר בשנת 224) ועד שנת 351, בית שערים הפכה להיות בית הקברות המרכזי של העם היהודי, תחליף להר הזיתים- הודים מכל רחבי העולם של אותם הימים ביקשו להיקבר בבית שערים.

בשנת 351 פרץ בארץ, ובעיקר ברחבי הגליל, "מרד גָאלוּס"- מרד דתי של היהודים כנגד השלטון הנוצרי הביזנטי על רקע התקנות והחוקים שקבע קונסטנטינוס כנגד היהודים. תגובת השלטון כלפי המרד הייתה קשה ואכזרית: טבח המוני של מאות אלפי אנשים והרס ישובים ששימשו כמרכזים יהודיים, כולל בית שערים, אשר נמחקה מעל פני האדמה ונעלמה מעל במת ההיסטוריה.

כולם ידעו שבית שערים הייתה קיימת, היא נזכרה בכל הכתבים.(לפי כתבי יוסף בין מתתיהו ידעו בערך איפה היא נמצאת, אבל אף אחד לא ידע איפה בדיוק היא נמצאת), עד כדי כך שכאשר החליטו להקים מושב באזור ובשנת 1927, קראו למושב "בית שערים", אלא שהוא נמצא במרחק 7 ק"מ מזרחה- מכאן, בין רמת ישי וצומת נהלל, בשנה שבה הוקם המושב, עוד לא נודע מיקומה של בית שערים הקדומה.

בשנה שבה הוקם המושב, עוד לא נודע מיקומה של בית שערים הקדומה. כשאלכסנדר זייד התיישב בבית שאנו רואים ממזרח, בין העצים (כיום גרה בו נכדתו), הוא לא ידע שזו בית שערים, ולכן המקום מופיע בשם שייח אִיבְּרִיק. בית משפחת זייד ממזרח ובית משפחת יוֹפֶה מדרום לו מהווים את היישוב הכי קטן בארץ: "בית זייד".

חפירות ארכיאולוגיות בבית שערים

כשאלכסנדר זייד הגיע אל הגבעה בשנת 1926, היו עליה הרבה מערות קבורה, שחלקן היו מוכרות עוד מהמאה ה-19 (הן שורטטו על ידי חוקרי הקרן לחקירת ארץ ישראל של ה-P.E.F), אבל המקום עדיין לא זוהה עם בית שערים.

באחד הימים, כשאלכסנדר זייד רעה את העדר שלו, אחת הכבשים נעלמה והוא מצא אותה בתחתיתה של מערה, שבה היו סרקופגים רבים, זייד שלח מכתב לפרופ' בנימין מייזלר (לימים בנימין מזר, סבא של אילת מזר, דודו של עמיחי מזר) מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שיחד עם פרופ' נחמן אביגד הגיעו אל הגבעה בתחילת שנות ה-30 כדי לבדוק מה יש בה, הם החליטו שיש סיכוי שזהו מקומה של בית שערים.

החפירה הארכאולוגית החלה בשנת 1936, וכבר במקום הראשון שבו חפרו הם מצאו מאוזוליאום שעליו כתובת המציינת שזהו מקום קברו של יוסטוס איש בית שערים- כך החלו 5 עונות חפירה במקום, בין 1936 ל-1941, אלא שהחפירה נעצרה בגלל מלחמת העולם השנייה וההשלכות שהיו לה בארץ. לאחר מכן פרצה מלחמת העצמאות, והחפירה התחדשה רק בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20.

בין השנים  1951-1959 התקיימו 5 עונות חפירה נוספות בבית שערים,ובסה"כ נערכו כאן 10 עונות חפירה, ומאז המקום לא נחפר כלל- כל מה שרואים כאן הוא מהחפירות של שנות ה-30 ושנות ה-50 של המאה ה-20. החפירה האחרונה הייתה בשנת 1959, לאחר מכן רק הכשירו את המקום לביקור קהל, פחות מ-4% משטח היישוב נחפר, שהיה בנוי בשטח של כ-100 דונם.

"בית הכנסת של בית שערים".

נמצא לכיוון מזרח, בחצר הבית של אלכסנדר זייד הוא מתוארך למאה ה-3 לספירה, רבי יהודה הנשיא (רֶבִּי)  פעל כאן. בית הכנסת שימש לתפילה, ללימוד ולנשיאת דרשות, לכן חלק מעריכת המשנה נעשתה כאן, חתימת המשנה לא הייתה אירוע חד פעמי, אלא תהליך שנמשך עשרות שנים. בפועל – רוב העבודה נעשתה בבית שערים.

רבי יהודה הנשיא נפטר בשנת 224, וב-17 השנים האחרונות לחייו הוא חי בציפורי- אם כך, על פי החישוב הוא עבר לציפורי בשנת 207. אם המשנה נחתמה בשנת 200,הרי שהיא נחתמה כשהוא היה בבית שערים.

בהיסטוריוגרפיה היהודית מקובל שהמשנה נחתמה בציפורי, למרות שכנראה נחתמה בבית שערים, בית הכנסת נחפר בשנת 1937-1938, ואחד החוקים בתקופת המנדט הבריטי היה שאסור לעשות שינויים באדמת הארץ. חפירה ארכאולוגית מוגדרת כשינוי בקרקע,

ולכן בסיום החפירה חויבו לכסות את הממצאים לכן הממצאים שנחשפו כאן כוסו, וכיום אי אפשר לראות את שרידי בית הכנסת, התגלה בית מגורים של אדם עשיר. בית המגורים השתרע מקיר בית הכנסת מערבה, הקשת ממערב החזיקה את המרתף ואת רצפת המבנה, עד לכביש, ומהעצים שבצפון ועד לעצים שבדרום.

לרבי יהודה הנשיא היה שומר אורוות, ברור שהיו לו אורוות וסוסים, סוסים לבנים וחמורים לבנים. (מכיוון שרק 1 מתוך 4 פרדות יוצא לבן מסוס וחמור לבנים) – זהו ביטוי לעושר רב, בין יתר מחלותיו המתוארות בתלמוד, רֶבִּי סבל מחולי מעיים שגרם לו כאבים עזים (תלמוד בבלי כתובות קג, א). לכן בנו את השירותים בקיר הסמוך לאורווה…

בית שערים וציפורי הם שני אתרים בהם יש התאמה בין הכתובים והממצאים הארכאולוגיים. במקורות כתוב שביתו של רבי יהודה הנשיא ניצב בסמוך לבית הכנסת- נמצאו בית מרחץ עם היפוקאוסט, מקווה, אורווה, ושירותים. מזהים את בור הספיגה משום שאינו מטויח בעוד בור מים מטויח.

המבנה מתוארך לרבע האחרון של המאה ה-2 והרבע הראשון של המאה ה-3 לספירה- שטחה הבנוי של בית שערים היה 100 דונם, ולכן אפשר לסווג אותה כעיר גדולה.

בתוך תחומי האזור החקלאי נמצא גם בית קברות, שהורחק מרחק של 50 אמה (25 מטרים) מן העיר,ובבית שערים מופיעות סוגיות שעוסקות בנושא של אקולוגיה ואיכותיים:

מפגעים של רעש, זיהום וריח, שיוצרים בעיות תברואה לעיר וכי יש להרחיק אותם מתחום הישוב החוצה, דבר נוסף שיש להרחיק ולא לשים במרכז היישוב עצמו הוא

בית הבד בבית שערים:

שהוא מפגע תברואתי: ריח רע ורעש חזק, ולכן בית הבד תמיד הוקם בשולי העיר-( אולם לא לגמרי מחוץ לה.)

לכן מעניין לראות שנמצא כאן שער העיר, וממש בצמוד אליו מוקם בית הבד,

בית הבד של בית שערים היה בית בד קלסי, עם מתקן פריכה ומתקן סחיטה, בנויים מסלע קירטון , שאפשר לראות שעבר בלייה.

כיוון שהיו בבית שערים גם אסמי תבואה, אפשר להניח שפרנסתם של התושבים בתקופה הרומית הקדומה הייתה מתבואה ושמן. כשבית שערים הפכה לבית הקברות המרכזי של העם היהודי – עברו תושביה לעבוד בענייני מתים. דהיינו, משנת 230 שינו התושבים את פרנסתם מחקלאות לקבורה.

מותו של רבי יהודה הנשיא.

בבוקר יום שישי שנת 224 לספירה גסס רבי יהודה הנשיא (רֶבִּי) בסבל בביתו בציפורי. חכמי ישראל והאנשים, שלא רצו שרֶבִּי ילך לעולמו,עמדו בחצר והתפללו ואמרו פרקי תהילים, כדי שנשמתו של רֶבִּי לא תפרח-הם הוסיפו ואמרו שמי שיבוא ויאמר שרבי יהודה הנשיא מת – יהרגו אותו.

ראתה שפחתו של רֶבִּי שהוא סובל כל כך, ונשמתו לא עוזבת את גופו בגלל כל התפילות שנישאות לכבודו בחוץ. עלתה השפחה על הגג, לקחה כד חרס וזרקה אותו אל בין החכמים העומדים בחצר, ומהרעש של ההתנפצות,

לרגע קט הפסיקו מתפילתם, וברגע זה פרחה נשמתו של רבי יהודה הנשיא, החכמים, שהבינו כנראה שזה מה שקרה, שלחו פנימה את רבי אליעזר הקפר, הוא נכנס וראה שרֶבִּי מת, והייתה לו בעיה: אם הוא ייצא החוצה ויודיע על מותו של רֶבִּי – יהרגו אותו.

הוא יצא החוצה ומיד שאלו אותו מה קרה ולאחר התחבטויות והתלבטויות הוא ענה להם: "נלחמו אראלים במצוקים וניצחו אראלים במצוקים". אמרו לו: "רֶבִּי מת?"

השיב להם: "אתם אמרתם". "אראלים" הוא כינוי למלאכים, ו"מצוקי ארץ" הוא, ביטוי תנ"כי שמתכוון לדברים הארציים, האנושיים של העולם, וכך משמעות דבריו

של אליעזר הקפר הוא שהיה מאבק בין ארץ לשמים, המלאכים נלחמו בדברים הארציים, ולבסוף המלאכים ניצחו ונשמתו של רֶבִּי עלתה למעלה, לשמיים, לקחו את גופתו של רֶבִּי והעבירו אותה בכל אחד מ-18 בתי הכנסת שהיו ציפורי באותם הימים, כאשר בכל בית כנסת נישא הספד לזכרו, בינתיים השמועה על דבר מותו של רֶבִּי נפוצה, ואנשים החלו להתכנס-רק אז יצאו למסע הלוויה רב משתתפים אל בית שערים, שכן רֶבִּי ביקש בצוואתו להיקבר בחלקת הקבר המשפחתית שלו בבית שערים . הלוויה הפכה יותר ויותר גדולה עד שלבסוף אלפי אנשים הלכו במסע הלוויה הזה בין ציפורי ובית שערים..

כשהגיעו לבית שערים השמש עמדה בשמיים והשבת לא נכנסה עד שסיימו את הלוויה, ואחרון האנשים חזר חזרה לביתו וסיים את הכנותיו לשבת. רק אז שקעה השמש ונכנסה השבת. סדרי בראשית השתנו, וכל זאת לכבודו של רבי יהודה הנשיא – כדי שמי שרצה להשתתף בלוויה שלו, לא יצטרך לחלל שבת,וכל זה מעיד על חשיבותו.

היכן קברו את גופתו של רבי יהודה הנשיא בבית שערים?

רבי יהודה הנשיא השאיר צוואה שמובאת בתלמוד, ולה כמה סעיפים:

1. בסעיף הראשון, למרות גדולתו, עושרו וחשיבותו, ביקש רֶבִּי להיקבר כמו אחרון האנשים הכי פשוטים ועניים, או בלשון התלמוד: "תהא ארוני נקובה בארץ" – הוא לא רצה סרקופג מפואר אלא קבורה פשוטה באדמה.

כשהגיעו הארכאולוגים לכאן וחשפו את מערות הקבורה השונות, הסתבר שבחדר הפנימי של המערה שמולנו יש שני משכבי קבורה חצובים באדמה. יתרה מזאת: זוהי מערת הקבורה היחידה מבין כל המערות שנחשפו במזקף הסלע הזה, שבה שני משכבי קבורה חצובים באדמה, כפי שביקש רבי יהודה הנשיא עבורו ועבור אשתו.

2. בסעיף השני בצוואה מינה רבי יהודה הנשיא את ממשיכי דרכו, וציין

3 אנשים: שמעון, גמליאל (בניו) וחנינא. הארכאולוגים מצאו על קירות המערה 3 שמות: שמעון, גמליאל וחנינא.

3. בסעיף שלישי בצוואתו כתב רבי יהודה הנשיא: "אין עושים נפשות לצדיקים. דבריהם הם זכרונם".

"נפש" זו מצבה, מבנה שנמצא מעל הקבר, ורֶבִּי אומר שלא זוכרים אנשים ע"י כך שבונים להם מונומנטים אלא ע"י כך שלומדים את מה שהם אמרו והשאירו (מורשת). בנוסף הוא ביקש: "והעמידו ישיבה על קברי לאחר שלושים יום", כלומר: אחרי 30 יום שבו ללמוד מעל מקום הקבר שלי. כשהארכאולוגים הגיעו לכאן מצאו מעל המערה למעלה שורות של ספסלים. אם שלושת הסעיפים הנקובים בצוואתו של רבי מתקיימים במערה הזו, הארכאולוגים מסיקים שבעצם המערה היא מערת הקבורה המשפחתית של רבי יהודה הנשיא, שאליה הוא הובא לקבורה.

החזית מרשימה, בנויה משלושה פתחים ומעליהם שלוש קשתות בגובה 8 מטרים, דלת המערה היא הדלת המקורית שעדין סבה על צירה (אך היא נעולה).

מערת רבי יהודה הנשיא

מערת קבורה גדולה הכוללת חצר, מערה ומבנה עילי, בכניסה חזית מרשימה, בנויה מ-3 פתחים ומעליהם 3 קשתות (חלק מהנקרופוליס של בית שערים נמצא גם מחוץ לתחומי הגן הלאומי. מערות 1-4 ו-11

סיור מודרך בציפורי

תחילתה של ציפורי בגבעה טבעית, ומכאן שמה – "יושבת על ראש ההר כציפור".

העיר התפתחה בגבעה בתקופת הבית השני, כאשר ציפורי נכבשה על ידי החשמונאים היא הפכה למרכז אזורי. כאשר פומפיוס הגיע לכאן בשנת 63 לפני הספירה, ובעקבותיו גביניוס, הם עשו קנטוניזציה לארץ ישראל, וחילקו אותה ל-5 סנהדריות: 3 מועצות אזוריות

ביהודה (ירושלים, אדוריים ויריחו),אחת בעבר הירדן (העיר חמתן, בצפון מזרח ים המלח כיום), ואחת בגליל – ציפורי. כאשר פומפיוס, הגיע לכאן, ציפורי הייתה עיר יהודית, ולכן גם כשהוא קרע את הערים ועשה קנטוניזציה ויצר חלוקה מנהלית חדשה של ארץ ישראל, ציפורי והגליל היו מרחב יהודי. בשנת 55 לפני הספירה הכריז גביניוס, נציב סוריה, על ציפורי כבירת מחוז הגליל, ציפורי הפכה להיות עיר חשובה ומרכזית במרחב הגליל כמעט לאורך כל התקופות.

בשנת 47 לפני הספירה מונה הורדוס למושל הגליל, המינוי נקטע בעקבות רצח אביו אנטיפטריס, שהיה מושל הארץ. הורדוס נאלץ להשיב לעצמו את השליטה על העיר בכוח, והיא נפלה לידיו בעת שסופת שלגים השתוללה באזור (37 לפנה"ס). גם בתקופתו הייתה ציפורי בירת הגליל.

לאחר מות הורדוס, בשנת 4 לפני הספירה, מרדו היהודים ברומאים – מרד וארוס-בראש ההתנגדות בציפורי עמד יהודה בן חזקיה.

המהומות נגמרו בחורבנה של ציפורי, הגליל נמסר לשליטתו של הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס, ששיקם וביצר את העיר  ציפורי והחזיר לה את מעמדה כבירת מחוז-יוסף בן מתתיהו כינה אותה "פאר הגליל כולו". בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול ברומאים, אך אנשי ציפורי כרתו ברית הגנה עם הצבא הרומי – ובכך מנעו חורבן על עירם.

עד לסוף המאה ה-1 לספירה – ציפורי הייתה רק בראש הגבעה, בתחילת המאה ה-2 החליטו הרומאים להפוך את ציפורי לעיר רומית, ולשם כך נדרש תכנון אורבני של עיר רומית. בגבעה למעלה לא ניתן היה לשרטט קווים ישרים כדי ליצור קארדו, דקומנוס אינסולות (= מבננים, גושי מבנים בין הרחובות הצולבים). לכן הרומאים ירדו למרגלות הגבעה בצד מזרח, ועל השטח השטוח בנו את הרחובות הצולבים.

במאה ה-18 היה הכפר הערבי סַפוּרִיָה לאחד ממעוזיו של ט'אהר אלעומר,השליט הבדואי של הגליל, שביצר את המקום ושיקם את המצודה על התל. בזמן המרד הערבי (1936-1939) ובמלחמת העצמאות (1948) היווה הכפר, על המצודה שבו, מקום מושב לכנופיות הערביות שפעלו נגד היישוב היהודי במבצע "דקל" (בליל 15-16 ביולי 1948) נכבש הכפר וניטש מיושביו. כל ההיסטוריה של ציפורי התנהלה בעיר העליונה (למעט בתקופה הרומית ביזנטית) שאז העיר השתרעה גם למרגלות הגבעה

בעיר התחתונה, החדשה, נמצא מקדש פגני מהמאה השניה, כנסייה ביזנטית מהמאה ה-5

בציפורי היו אז:

האקרופוליס – העיר העליונה והעיר התחתונה, היהודים נשארו באקרופוליס בציפורי-במהלך המאות ה-2-3 עדיין גרו באקרופוליס יהודים-הרומאים קראו לציפורי "דיוקיסריה" – עירם של האל זאוס והקיסר.

למרגלות הגבעה, נמצאת רק העיר מהמאה ה-2 לספירה ועד תחילת התקופה המוסלמית הקדומה, בשנת 351 פרץ מרד גאלוס, והרובע היהודי של ציפורי נפגע.

החל מסוף המאה ה-4 היו אלמנטים פגניים גם באקרופוליס: תאטרון,וילה,ומבנה שבנה ט'אהר (דאהר) אלעומר. ציפורי חרבה כליל ברעש אדמה שפקד את ארץ ישראל בשנת 363 לספירה, אולם עד מהרה שוקמה ונבנתה מחדש. במהלך התקופה הביזנטית גדלה הקהילה הנוצרית בציפורי, העיר עלתה לדרגת בישופות, ונבנו בה כמה כנסיות. העיר המשיכה להתקיים בפֵאֵרָה עד שלהי התקופה הביזנטית, וירדה מגדולתה בתקופה הערבית-העיר שלמרגלות התל חרבה ברעידת האדמה של שנת 749.

בתקופה הצלבנית נקרא המקום "לה-ספורי", שם שנשתמר בשמו של הכפר הערבי שהוקם כאן – סַפוּרִיָה. לה-ספורי הייתה עיר ומצודה בנסיכות הגליל על התל, בעיר העליונה. מכאן יצא הצבא הצלבני בשנת 1187 לקרב קרני חיטין-שבו נחל תבוסה מידי הצבא האיובי בפיקודו של סאלח אדין.

"בית הפסיפסים בציפורי".-

הצעה אחרת מציעה שהמבנה היה מבנה שלטוני כלשהו, כמו בית העירייה,ובכל חדר ישב פקיד נפרד שהזמין לעצמו דגם פסיפס לפי ראות עיניו למשרד שלו, ולכן בכל חדר יש רצפת פסיפס שונה.

הפסיפס באחד החדרים מתאר לוחם עם כלי הנשק שלו, ואפשר לראות איך עולם האמנות נותן מבט על עולם החיים של אותם ימים: תסרוקות, בגדים,אופנה ועוד.

רצפת פסיפס אחרת מתארת את שבט האמזונות שיוצאות לציד: שתי אמזונות רוכבות על סוסים וצדות פנתר, ושלוש אמזונות מרקדות- (במיתולוגיה היוונית האמזונות היו שבט של נשים לוחמות. מה שאפיין אותן. (והקנה להן את שמן) הייתה העובדה שבגלל שהן ירו בחץ וקשת, הן כרתו את השָׁד הימני שלהן כדי שלא יפריע להן לירות, ומכאן מקור שמן: מזוס = שָׁד ביוונית,א-מזוס = חסרות שָׁד.)

בעולם האמנות של אותם הימים, כדי להדגיש את העובדה שמדובר באותו שבט, האמזונות מתוארות כך שכל גופן מכוסה בבגד, והשָׁד הימני נמצא בחוץ, כאילו הוא לא חלק אינטגרלי מגופן- חלק מהפסיפס הזה לא השתמר.

• פסיפס נוסף הוא פסיפס של קנטאור – חצי אדם וחצי סוס, עומד על רגליו האחוריות ונושא מעל ראשו קערה גדולה ועליה כתובת ביוונית "אל עוזר".

 שלט מסביר איך עשו פסיפסים באותם הימים:

• 1. השלב הראשון בהכנת פסיפס הוא הבאת והכנת האבנים.

  2. מכינים דליים, שבכל אחד אבנים שונות, בצבעים שונים וממקומות שונים.

• 1. לאחר מכן מכינים את המשטח שעליו יעשו את הפסיפס, מורחים

עליו שכבת בטון כדי לפלס את השטח וכדי למנוע חדירת וחלחול מים.

• 1. על שכבת הבטון מורחים שכבת טיח.

  2. כאשר הטיח עדיין רטוב מגיע האומן ומשרטט עליו את הדגם שהוזמן מתוך הקטלוג. האמן מציין מספרים בכל אחד מהקטעים, שלפיהם השוליות שלו מניחים את האבנים.

• 1. השוליות הם אלה שמניחים את האבנים ומצמידים אותם למקום,

ועושים את העבודה בפועל, והאמן מפקח על העבודה (בגלגל המזלות

בחמת טבריה האבנים מונחות הפוך, כי מי שהניח את האבנים לא ידע לקרוא ככל שהאמן היה יותר עשיר ומבוקש, הוא השתמש ביותר שוליות ואז גם העבודה התבצעה מהר יותר.

• במבנה שאנו נמצאים יש הרבה רצפות פסיפס יפות ומעניינות, אבל רצפת הפסיפס שנתנה את שמה לכל הבניין היא פסיפס חג הנילוס.

פסיפס חג הנילוס בציפורי.

פסיפס חג הנילוס מספר סיפור רצוף שלם מתחילתו ועד סופו, סיפור שמתייחס למצרים. בראש הפסיפס יש האנשה (פרסוניפיקציה) של האלה של מצרים, ובפינה השמאלית העליונה של הפסיפס כתוב ביוונית "אגיפטוס" =מצרים.

בפינה הימנית אפשר לראות סוס יאור / בהמות / היפופוטם / "סוס הנהר" ביוונית, שמפיו יוצא נהר ארוך שיש בו נוף נִילוֹטִי (נוף = פלורה ופאונה שמאפיינים את הנילוס, כמו גומא, פלמינגו, תנינים, סוס יאור ועוד). במרכז החלק העליון יש עמוד שבקצהו העליון יש קונוס – זהו נִילוֹמֶטֶר, מכשיר שמדד את מפלס המים בנהר הנילוס.

הסיבה לפסיפס זה אינה נובעת מהערצה או מהשפעה של התרבות המצרית על התרבות הביזנטית.מקורה כנראה, אומנות שהובאה כאומנות ממצרים.

וילה דיוניסוס בציפורי.

בית דיוניסוס  בציפורי הוא וילה אורבנה של העולם הרומי, בית מידות של אדם מאד עשיר מאמצע המאה ה-3 לספירה.

לבית יש חצר קטורה (פתוחה) שמסביב לה שורת עמודים (ולכן החצר נקראת "חצר פריסטילית" – פרי=פריפריה, מסביב, סטיל=עמוד). החצר מוקפת בטור עמודים שמעבר לו אפשר לראות את המעבר המקורה שנקרא "פרוזדורוס" (פרו=לפני, דורס = דלת). מהפרוזדורוס יש 3 פתחים שמובילים אל החדר המרכזי שנקרא "טריקליניום", או בשמו העברי –טרקלין. הטריקליניום נקרא כך בגלל 3 הספות שבו (טרי=שלוש, קליניום=ספות), שעליהם הסבו במין חצי-שכיבה. חוץ מאשר הארוחה, בטריקליניום נערך הסימפוזיון – השיחה שהתלוותה אל הארוחה.

מתחת לספה לא היה צורך בפסיפס צבעוני, כי לא רואים אותו, ולכן נמצא שם פסיפס לבן רגיל, אבל בשאר החדר נמצא פסיפס צבעוני ומפואר,שטיח איכותי שמצפה את הרצפה לנגד עיני המסבים בטרקלין. מכאן מאמר חז"ל: "התקן עצמך בפרוזדור לפני שתיכנס לטרקלין", כי בו התנהלו דברים מרכזיים. מסביב לטריקליניום היו חדרים נוספים של המבנה –מטבח, חדרי שירותים ומגורים, ואפשר לראות שחלקם מכוסים ברצפות פסיפס, בציור השחזור שמוצג במקום מתוארת ההֲסִבָּה על הספות בטריקליניום, ואפשר לראות את כל המנהגים של ליל הסדר היהודי, שכולם מבוססים על מנהג עשירי העולם הרומי, כי בליל הסדר היהודי צריך לנהוג כבן חורין, ובן חורין באותה תקופה זה אזרח רומי מהמעלה העליונה. מנהגי הסעודה של העולם הרומי-נכנסו גם אל עולם ההלכה היהודי. בהגדה של פסח מופיע סיפור: מעשה ברבי אליעזר, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה,רבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסובים בבני ברק (מכאן שם הצומת מדרום לבני ברק – צומת מסובים). לרשימת המשתתפים בסיפורים מעין אלה יש לוגיקה פנימית, בדרך כלל מהמבוגר ביותר לצעיר ביותר, או מהחשוב ביותר לפחות חשוב. אבל ברשימה זו רבי אלעזר בן עזריה, שהיה נשיא הסנהדרין, לא מופיע ראשון.

אלא שעל פי רוב, האדם החשוב ביותר יושב באמצע ולימינו יושב האדם השני בחשיבותו, השלישי בחשיבותו – משמאל, הרביעי בחשיבותו – שוב מימינו והחמישי בחשיבותו – שוב משמאלו, וכך הלאה. לפי הסדר הזה אפשר להבין את ההיגיון שבסדר המשתתפים: האדם השלישי שנזכר ברשימה היה האדם החשוב ביותר בחדר, ראש הסנהדרין – רבי אלעזר בן עזריה, ישב במרכז

ה"ח". מימינו ישב סגנו, רבי יהושע, שהיה השני בחשיבותו ולכן ישב מימין לנשיא. משמאלו ישב בעל הבית המארח.המבנה ממערב לתל – מנזר "סנטה אנה" – כנסייה קתולית נוצרית שהייתה חלק מהעיר באותם ימים. שמה של הכנסייה נשמר כי היא יושבת על גבי כנסייה צלבנית בשם זה, ולפי המסורת היא הוקמה על חורבות ביתם של יהויכים וחנה (כנסיות נוספות בשם זה נמצאות בבית גוברין .

בכנסיה הצלבנית נמצא לוח שיש עם כתובת הקדשה המיועדת לארכיסינגוגוס = ראש בית הכנסת של ציפורי. רצפת הפסיפס של בית הכנסת היא מהמאה ה-6 לספירה-עד למאה ה-6 היה השטח חלק מהרובע היהודי. היום הכנסייה נמצאת מחוץ לגן הלאומי.

"התיאטרון הרומי בציפורי".

אחד ההבדלים בין תאטרון יווני ותאטרון רומי הוא שתאטרון יווני נשען על מדרון טבעי, בעוד שתאטרון רומי נבנה על מערכת של קמרונות, כאן שתי הקוואות הראשונות נשענות על המדרון הטבעי, אך הקוואה השלישית הייתה בנויה על מערכת של קמרונות. זהו תאטרון רומי. קוטר התיאטרון בציפורי כ-70 מטרים, והיו בו כ-4,000 מושבי אבן.

בקדמת האורקסטרה (מקום המקהלה בתאטרון היווני, ומקום מושב המכובדים בתאטרון הרומי) נבנתה במת אבן בעלת רצפת עץ. חזית הבמה עוטרה לכל אורכה בגומחות מרובעות וחצי-עגולות. מאחוריה נמצאו שרידים של הסקנה-פרונס (הקיר שמאחורי הבמה), שסגר את המבנה והיווה רקע לשחקנים בעת ההצגה. לתאטרון חמש כניסות: שלוש מהן משולבות במערך המושבים (וומיטוריה)-ושתיים מהן בשולי הבמה (פָראדוֹי). כל הכניסות היו מחוברות ביניהן במסדרון היקפי בעל קמרון (אמבולטוריום). אחד מהז'אנרים שהציגו בתאטראות היה נאומכאות – משחקי מים שמשחזרים קרבות ימיים, בעיקר הקרבות של פומפיוס בים התיכון.

לשם כך מילאו את האורקסטרה במים והשיטו בהן ספינות תוך שחזור של קרבות ימיים-בארץ ישראל לא נתגלה אף תאטרון שבו אפשר להצביע בפירוש על קיום נאומכאות,מלבד כאן בציפורי – לדעת ד"ר חגי עמיצור. אמת מים מגיעה ישירות אל תוך האורקסטרה ממפעל המים, והיא מעידה שאולי כאן התקיימו גם נאומכאות, במקביל לקיום הצגות הטרגדיות, הקומדיות, המימיקה והפנטומימה.

ד"ר נחום שגיב אמת המים בציפורי אינה בגובה שמאפשר להציף את האורקסטרה.

(ד"ר חגי עמיצור טוען שגם בטבריה הייתה נאומכאה.)

התאטרון הרומי ממחיש את התרבות הרומית. ההצגות ביטאו סגנון חיים רומי מוחצן, נהנתני ואלילי – סגנון שהיה מנוגד לאורח החיים היהודי ולתרבות היהודית. מבחינת הממצא הארכאולוגי, שיא תפקודו של התאטרון היה בתחילת

המאה ה-3 לספירה, התקופה שבה הסנהדרין ורבי יהודה הנשיא ישבו בציפורי. כיצד יכול להיות שבאותה תקופה בציפורי, שהייתה עיר יהודית, עם רבי והסנהדרין, דווקא שם שיא פריחתו של התאטרון?

יש שתי אסכולות במחקר שנותנות הסבר לפריחה הזו של התאטרון בציפורי:

אסכולה אחת טוענת שבתקופה כזו, כאשר מערכת היחסים של היהודים עם השלטון הרומי הפכה להיות כל כך נוחה ואוהדת, היהודים אימצו לעצמם נורמות התנהגות רומאיות. בתקופה של גזירות דת, מצוקה ולחץ, אנשים מתבדלים מהעולם מסביב, מתנתקים ומסתגרים פנימה ושומרים על הייחוד שלהם. לעומת זאת ככל שהתקופה יותר קלה ורגועה, גם מבחינה כלכלית, אנשים נוטים להיות פתוחים יותר למה שקורה סביבם. וזוהי בדיוק הסיבה שבגללה רבי ביקש לעבור לציפורי, שכן הוא זיהה שבציפורי יש התחלה של התבוללות, שאנשים מתרחקים.

"מערכת המים של ציפורי" היא מפעל יוצא דופן בארץ ישראל ובעולם הרומי בכלל, ואנשים מגיעים לכאן מכל העולם כדי לראות את המערכת, שמתוארכת למאה השניה לספירה. ציפורי העתיקה והר ידעיה = האקרופוליס – הם בגובה של כ-300 מטרים מעל פני הים, ואילו במזרח – הרי נצרת מגיעים לגבהים של כ-500 מטרים מעל פני הים ויותר, כלומר: במרחק לא גדול יש קפיצה משמעותית בגובה. הרכס ההררי שסוגר לנו את האופק.  ממזרח (הרי נצרת) בנוי מסלע גיר קשה, ואילו השטח הנמוך (גבעות ציפורי) בנוי סלע קירטון. כל טיפת מים שיורדת על ההרים מחלחלת לבטן האדמה ויוצאת בסופו של דבר בקו המגע שבין הגיר והקירטון, שם נוצרים מעיינות שכבה.

הרומאים תפסו את מי המעיינות וניקזו אותם ל-2 אמות מים שנפגשו ממזרח להר ידעיה. ראשיתה של אמה אחת ליד הכפר משהד, ושל השנייה ליד הכפר אריינה

(א-רינה במפה שלהלן). אמת משהד נחצבה בסלע, והוליכה את מי מעיינות אמיתי ועין גת חפר. אמת אריינה הייתה בנויה, והוליכה את מעיינות הישוב, שהגדול שבהם הוא עין אלקנה, הנובע מתוך בית מעיין תת-קרקעי שנבנה בתקופה הרומית (ניתן לטייל על אמות המים), ועין אריינה. שפיעת המים במעיינות הייתה כ-40 ממ"ק לשעה, התרשים בשלט מציג את התוואי של שתי האמות,

כאשר קו כחול מלא מציין את שרידי האמה שנמצאים בשטח,וקו מקווקו הוא השלמה משוערת של תוואי וקו מקווקו הוא השלמה משוערת של תוואי

האמה על פי החישוב הקבוע של הגרביטציה (פרומיל אחד בערך). שתי האמות הוליכו מים לציפורי. לאחר מהלך של 5 ק"מ באופן נפרד, שתי האמות התחברו לאמה אחת אשר עוברת על גבי מדרון הצפוני של הר ידעיה, ממשיכה ישירות לתוך העיר ציפורי, ומגיעה לאזור בית המרחץ שליד בית חג הנילוס.

אמת המים של ציפורי נזכרת במשנה: "אמר רבי יהודה מעשה באמת המים שהייתה באה מאבל לצפורי והיו ממלאין הימנה בשבת על פי הזקנים אמרו לו משם ראייה מפני שלא הייתה עמוקה י' טפחים ורוחבה ד'" (תלמוד בבלי עירובין ח), אחת הבעיות במערכת אמות המים היא שאין התאמה בין שפיעת המעיינות

ומקורות המים של האמה לבין צריכת המים של תושבי העיר. כדי להתאים בין כמות המים שיוצאת מהמעיינות, שעל פי רוב היא קבועה במשך כל השנה, לבין צריכת המים שמשתנה בין שעות היום ועונות השנה, נבנה מאגר מים. בשעות שהעיר צרכה פחות מים – מילאו את המאגר, ובשעות שבהן היה צריך יותר מים – שחררו את המים שבמאגר. בקצה המערבי של המאגר (שכיוונו מזרח-מערב) השתמשו בפקק.

בשעות שבהן צריכת המים פחותה, היטו את המים לאמת מים נוספת על גבי המדרון הדרומי של הר ידעיה עד למאגר מים תת-קרקעי שאורכו 260 מטרים,

רוחבו 2-4 מטרים, וגובהו כ-10 מטרים – מאגר אדיר ממדים שהכיל כ-4,300 מ"ק, שהספיק ל-18 אלף איש למשך שבועיים ימים. בשעות שבהן העיר כמעט ולא צרכה מים, כמו שעות הלילה, סגרו את הפקק בקצה המערבי של המאגר, והוא התמלא.

כאשר היה צריך יותר מים (למשל למחרת בבוקר), המשיכו להזרים את המים מהמעיינות (פתחו את המעבר לאמה הצפונית), ויכלו גם לפתוח את הפקק

שבקצה המערבי של המאגר ובכך לאפשר למים לצאת מתוך המאגר ולזרום אל העיר. כשמערכת אספקת המים נחפרה, הארכאולוגים מצאו בה פקק עופרת מקורי בקוטר 6 צול, עם ההברגה שלו.

בית הכנסת בשפרעם-

בשפרעם חייתה בתקופת בית שני קהילה יהודית והיא אף מוזכרת כאחד המקומות אליהם גלתה הסנהדרין. בית הכנסת שנבנה במאה ה-17 נבנה על פי המסורת בה היה מושב הסנהדרין. כאשר היהודי האחרון עזב בשנת 1920 הוא השאיר את מפתחות בית הכנסת בידי משפחה ערבית מקומית שאחראית על בית הכנסת עד היום. שפרעם הייתה מקום מושבו של הסנהדרין אחרי מעברו מיבנה-ישנם חוקרים הסבורים שטרם מעברה לאושה עברה שנית ליבנה. שפרעם הייתה כבר קטן ולא מוכר כי הרומאים לעת ההיא טרם בטחו באופן מלא בנאמנות היהודים.

כך תעבור הסנהדרין-בית הועד משפרעם לאושה ומאושה לבית שערים וציפורי-תקופת שפרעם  במקורות מוצנעת יחסית והמקורות עליה די דלים. בית הכנסת צנוע לא מפואר, ואין יהודים יותר בשפרעם, לפיכך תחזוקת בית הננסת נתונה בידיים של משפחה ערבית הגרה בשכנות לבית הכנסת ניתן לבקר בבית הכנסת בשפרעם בתאום מראש עם המשפחה.

סיורים ומדריך טיולים בציפורי ושפרעם בגליל התחתון המערבי.

מורה דרך בציפורי שפרעם, בית שערים, חיפה, כרמיאל עכו ועפולה, מורה דרך בנצרת עילים ונצרת העתיקה.